היא יושבת על הכורסא הדמעות זולגות..
"אני חרדתית . . . איך חשבתי לקחת עבודה כזו . . הנס היה שלא ברחתי משם בריצה. . . . הם לא שמו לב, אני יודעת לשים כיסוי יפה אולם בפנים התפרקתי"
אישה מדהימה יושבת מולי.
אני: בלי להקטין את החוויה הלא נעימה שהייתה, מה כן הצלחת לעשות בזמן של ההתקף?
היא: הגעתי לעבודה, חייכתי כלפי חוץ, הצלחתי להעביר פעילות מסוימת עם האנשים, הצלחתי לא לברוח כל עוד נפשי בי ונהגתי חזרה הביתה.
אני: איך זה לומר את כל אלו בקול רם ולהוסיף שגם היה התקף חרדה?
שוב יורדות אצלה הדמעות. . .
היא: עכשיו אלו דמעות של טוב, פתאום יש לי מרחב נשימה... תמיד ראיתי שאני רק חרדתית.
עם איזה תוויות אתם הולכים?
"אני חרדתית", "אני פחדנית",
"אני חולה פיברומלרגיה", "אני חולת טרשת".
כבני אדם אנו נוטים להזדהות עם כל מה שחשוב בחיים שלנו.
עם המקצוע שלנו – "אני נגר",
עם הסטטוס המשפחתי שלנו – "אני האחות האמצעית"... "אני
האישה של. . . ".
זה טבעי ובדרך כלל עוזר לנו להרגיש שייכות ולקבל החלטות.
אולם אנו נוטים לעשות את זה גם עם מצבים רגשיים שחוזרים על עצמם,
למשל, "אני דאגנית" או "אני אדם שמח".
וגם עם מצבים פיזיים כמו כאב כרוני או מחלה למשל, "אני חולת קרוהן".
במקום אני כרגע חווה חרדה - אנחנו אומרים "אני חרדתית"
במקום אני חווה כרגע כאב (פיזי או רגשי) – אני הכאב.
ההזדהות עם הרגשות או המצב הפיזי שלנו מיד מצמצמת את העולם שלנו. היא מגבילה אותנו! ואף לעיתים גורמת לנו להרגיש כי משהו יסודי לא בסדר בנו, כי "אנחנו שבורים / דפוקים" או "סוג ב" - גורמת לנו לחוות בושה והסתגרות.
אז אולי אפשר לשמוט את התוויות?
אלו שאנו אימצנו לעצמנו ואלה ששמו עלינו.
אנו עומדים בסוף שנה ובפתח של שנה חדשה, שנת שמיטה.
שנה שאנו מצווים לשמוט את הקרקע לתת לה הזדמנות להתחדש.
מזמינה אותנו לשמוט את המיותר,
ורק להיות עם מה שיש כאן ועכשיו.
לנשום ולהיות עם מה שיש ברגע הנוכחי -
אם עולה כעס לחוות אותו בלי לשים על עצמי תווית של "כעסנית".
אם עולה חרדה לחוות אותה בלי להפוך ל "חרדתית" –
זה כל כך מרווח, פותח ומאפשר חיבור עמוק, חווית חיים.
מברכת שנזכה לשנה טובה ומתוקה, שנה של שמיטה פנימית וחיצונית.
שנה שנסכים להיפרד מכל מה שמיותר ורק מוסיף לנו משקל וכאב.
אילה